מסכת בבא מציעא פרק ב – דפ' כא-א כו-א

דף כא,א משנה  אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועגולי דבילה ככרות של נחתום מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר כל שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז:

דף כא,א גמרא  מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא א"ר עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולא מפקר להו בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בשמונה אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דלמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות נמי כיון דלא חשיבי מפקר להו או דלמא משום דנפישא טרחייהו וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני בארבע אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו מאי תיקו:  איתמר

רש"י מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א

משנה.

אלו מציאות, מצא פירות מפוזרין - נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן.

מעות מפוזרות - הואיל ואין להם סימן ניכר - איאושי מיאש, והוו להו הפקר, וזהו טעם כולם.

כריכות - עומרים קטנים, כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושלמי: מכרכן כריכן (בראשית לז).

ברשות הרבים - שהכל דשין עלייהו, ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת.

של נחתום - כל ככרות הנחתומין שוין, אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן.

ממדינתן - כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזת המדינה, לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא.

אניצי פשתן - רישט"א בלשון אשכנז, ובמקומינו פופי"ר +חבילות פשתן בלתי מעובד+.

ולשון של ארגמן - צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע ארגמן, ומצויין הן.

מצא עיגול - של דבילה.

אנפוריא - בגמרא מפרש.

גמרא.

וכמה - חשוב פיזור.

קב - מפוזר בארבע אמות, אבל בשלוש אמות - לא הוי פיזור, וטעמא מפרש ואזיל.

אי דרך נפילה - אם מצאם דרך נפילה, שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת, אלא נפלו.

אפילו טובא - מקב נמי, דכיון דאין בהן סימן - איאושי מיאש.

ואי דרך הינוח וכו' - עתיד לחזור וליטלן.

במכנשתא דבי דרי - בשעת אסיפת גרנות, וכאן דשן בעליהן, ונשאו את העיקר ונותרו אלו.

נפיש טרחייהו - לקבצן.

בציר מהכי - אם היה פזורן בפחות מכן.

משום דלא חשיבי - עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות.

שומשמין - דקין מאד, ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין, אבל דמיהן יקרין.

תמרים ורמונין - גסים הן, ואין טורח בקבוצן.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א

אלו מציאות שלו, כריכות ברה"ר - בכריכות דוקא מפליג בין רה"ר לרה"י משום דלמ"ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה"ר משום דמנשתפי וברה"י הוי מקום סימן וחייב להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה וי"ל דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם וככרות של בעה"ב יש להן סימן דבעלי בתים רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך אפילו ברשות הרבים חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה"ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות ברה"ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ"ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך ברה"י מכריז וככרות של נחתום ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך אף ברה"י הם שלו וככרות של בעה"ב שיש בהם סימן חייב להכריז אף ברה"ר דאין עשוי לידרס משום דאין מעבירין על האוכלין וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא אם כן אינו יודע היכן נפלו וברשות היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור ברה"ר נפיל וי"ל דאע"פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל ברשות הרבים או ברשות היחיד.

וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות - צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה"ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כב: ושם ד"ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון.

חצי קב בשתי אמות מהו - תימה הלא קב בארבע אמות הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי קמבעיא ליה וי"ל כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כא,ב גמרא  יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר סימנא אית לי בגויה יהבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כדבעינן למימר לקמן כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מיאש מימר אמר סימנא לית לי בגויה מהשתא הוא דמיאש <סימן פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז> תא שמע פירות מפוזרין הא לא ידע דנפל מיניה הא אמר רב עוקבא בר חמא הכא במכנשתא דביזרי עסקינן דאבידה מדעת היא ת"ש מעות מפוזרות הרי אלו שלו אמאי הא לא ידע דנפל מיניה התם נמי כדרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה הכא נמי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ת"ש עיגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ת"ש ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה התם נמי אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו וכדרבי יצחק ת"ש המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן והא לא ידע דנפל מיניה אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ת"ש מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בה הנמושות ואמרינן מאי נמושות וא"ר יוחנן סבי דאזלי אתיגרא ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי ואמאי נהי דעניים דהכא מיאשי איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה ת"ש קציעות בדרך ואפילו בצד שדה קציעות וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר בזיתים ובחרובים אסור בשלמא רישא לאביי לא קשיא אגב דחשיבי ממשמש בהו תאנה נמי מידע ידיע דנתרא אלא סיפא לרבא קשיא דקתני בזיתים ובחרובים אסור אמר רבי אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע"ג דנתרין זיתי מידע ידיע דוכתא דאיניש איניש הוא אי הכי אפילו רישא נמי אמר רב פפא תאנה עם נפילתה נמאסת תא שמע הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה

רש"י מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב

יאוש דלא מדעת - דבר שסתמו יאוש, לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן.

לא הוי יאוש - לקמיה מפרש פלוגתייהו.

דמיאש לבסוף - לאחר שמצאו זה, וכללא דיאוש - כגון דאמר: ווי ליה לחסרון כיס, דגלי דעתיה שנואש מהן.

באיסורא אתא לידיה - דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא.

זוטו של ים - מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך, זוטו - לשון גודל ושירוע בלשון יווני, כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי - ואל זאטוטי (מגילה ט, א).

ושלוליתו של נהר - כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו, ושולל שלל ושוטף הנמצא.

רחמנא שרייה - ואפילו באת ליד המוצא לפני יאוש.

לקמן - בשמעתין; מנין לאבידה ששטפה נהר כו'.

מהשתא הוי יאוש - שהרי נפל, וכשיודע שוב אין דעתו עליו.

דאבידה מדעת היא - שלא נפלו ממנו, ומדעת הניחם הפקר.

עשוי למשמש - וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו, ונואשו.

דיקירי - כבד, משא.

סבי דאזלי אתיגרא - זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת, ורואין כל שבולת ושבולת, ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיהו נט) - שממשמשין והולכים.

לקוטי בתר, לקוטי - לשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) - שנוטלין ומשין הכל מלפניהם.

ואמאי - אי יאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא.

נהי - דלגבי עניים דהכא הוי יאוש מדעת, שראו שהלכו בה הנמושות, ונתיאשו, אלא עניים דעיר אחרת עדיין לא ידעי, והיאך מותרין בו, אלא משום כיון דלכי ידעי מיאשי הוי יאוש משעה שהלכו בו, ובהיתר באו ליד זה.

קציעות - תאנים שקוצצין אותם באיזמל, ומוהל שלהן זב, ושוטחן בשדה ליבש.

ואפילו בצד שדה קציעות - שדה ששוטחים בה קציעות, דידע דמהנהו אתו.

מותרות משום גזל - אף על גב דכי נפל לא ידע, כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש, כרבא.

ופטורות מן המעשר - כדין הפקר, דהפקר פטור מן המעשר.

בזיתים ובחרובים אסור - כאביי, בשלמא רישא לאביי מצי לתרוצי, דמעיקרא ידע ואיאש, כדמפרש ואזיל.

דקתני בזיתים ובחרובין אסור - וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי, וליכא למימר ידע דאיאש, ואף על גב דלכי ידע מיאש - לא הוי יאוש מהשתא.

חזותו מוכיח עליו - מראיתו ניכר של מי הוא, הלכך, מריה לכי ידע דנפיל לא מיאש, דמימר אמר כולי עלמא ידעי דדידי נינהו, ולא הפקר הן, ולא שקלי להו.

עם נפילתה נמאסת - הלכך: כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא, דמכי נפלה לא חשיבא עליה, ומפקר לה.

לא ידיע - לא גרסינן, ופירוש היה משובש בספרים.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב

דלכי נפל מיניה לא מיאש - ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש.

ת"ש המוצא מעות כו' - תימה כיון דכבר הקשה ממתני' דמעות מפוזרות אמאי פריך תו מהך ברייתא ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למלתיה אמתני' וי"ל דברייתא אלימא ליה לאקשויי דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויין שם ומשמע נמי אע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה.

ופטורות ממעשר - במס' פאה (פ"א מ"ו) מוכח דוקא בהפקיר קודם גמר מלאכה פטור מן המעשר אבל אם הפקיר לאחר גמר מלאכה שנתחייב כבר במעשר אין בכך כלום וה"נ מיירי קודם גמר מלאכה שלא נתייבשו עדיין כדמוכח בביצה פרק המביא (דף לד:)דתאנים העומדין לשוטחן בשדה ולעשות מהן קציעות לא נגמר מלאכתן למעשר עד שיתייבשו ואפילו זכה בהן המוצא קודם שיתייבשו פטורות מן המעשר כדאמרינן בב"ק (דף כח.)המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר וגבי הקדש אינו כן שאם הקדיש קודם גמר מלאכה ונפדה קודם גמר מלאכה חייב במעשר כדמוכח קצת בפרק האומר (סב:).

תאנה נמי מידע ידיע דנתרא - פירוש בשלמא לאביי תאנה מותרת כיון דרגילות היא דנתרא מעיקרא מתיאש לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע שנפלה מן האילן אלא סבור הוא מעוברי דרכים נפלה ובזיתים ובחרובין אסור דלא עבידי דנתרי אע"ג דאם היה יודע דנפלו היה מתיאש לפי שעוברי דרכים יקחו כי יתלו דנפל מעוברי דרכים השתא דלא ידע סבור שלא נפלו אסורה דהוה ליה יאוש שלא מדעת אבל לרבא דהוי יאוש אמאי אסור וא"ת אם דין הוא לתלות בעוברי דרכים ולא באילן שאצלו אמאי אסור בזיתים ובחרובין וי"ל דבדין ודאי אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן אלא שהבעלים מתיאשים לפי שסבורין שעוברי דרכים דלא מעלי יורו היתירא בפירות שמוצאים ויתלום בעוברי דרכים וא"ת אם כן מאי פריך לרבא נימא דזיתים וחרובין אסירי משום דאף לאחר שידעו הבעלים שנפלו לא נתיאשו לפי שיודעין שהמוצא לא יקחם שיתלה שנפלו מן האילן כאשר הוא האמת שאין לתלות בעוברי דרכים וי"ל דאם אינן מתיאשים בתאנה אמאי מותרים מיהו אית ספרים דגרסינן שאני זית הואיל וזיתו מוכיח עליו דבזה מתורץ מה שהקשינו כלומר לפי שהם תחת הזית יחשבו הבעלים שהמוצא לא יקחם לתלות בעוברי דרכים אבל תאנה עם נפילתה נמאסת פירוש מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע"ג דמנתרא מידע ידעי דוכתא דאיניש איניש פירוש זיתים שנפלו דומין לזיתים שעומדין באילן ולפיכך אף כשידעו הבעלים שנפלו לא יתיאשו דיודעין שהמוצאם לא יקחם אבל תאנה עם נפילתה נמסת כן גרסינן בערוך נמסת בלא אל"ף ואין דומין לאותן שבאילן אי נמי גרסינן נמאסת ומחמת שמתלכלכת אינה דומה לתאנה שבאילן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כב,א גמרא  וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש תרגמה רב פפא בלסטים מזוין אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ת"ש שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים טעמא דנתיאשו הבעלים הא סתמא לא הכא במאי עסקינן כשיכול להציל אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאושי מיאש ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם (במדבר יח) גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הכא במאי עסקינן כגון דשויה שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה (ויקרא יא) בכי יותן נגבו אף על פי ששמח

רש"י מסכת בבא מציעא דף כב עמוד א

ירדן - וכן שאר נהרות, ותנא זה על יד הירדן היה יושב.

בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו, ומעיקרא ידע ומייאש.

שטף נהר קוריו - של זה, ומצאן אחר.

הרי אלו כו' - הכי גרסינן: הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים, דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים, הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול.

הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת, שאין לנו לומר שידעו הבעלים - לא הויא של מוצאה, קשיא לרבא!

כשיכול להציל - ודכוותה במציאה אחרת: דבר שיש בו סימן, דיכול ליתן סימן וליטול - מודינא בה דחייב להחזיר.

אפילו אין מרדפין נמי - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא, ולא מייאשי.

על ידי הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו, הלכך, אין מרדפין - אפקורי אפקרינהו, דהא ידעו ולא הצילו.

שלא מדעת - בעלים.

וליקט - לצורך בעל הבית.

ואם חושש - בעל הבית, ומקפיד על מה שעשה זה.

משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו.

כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן.

לא הוה ידע - אלמא: כיון דלכי ידע דניחא ליה - אמרינן: מעיקרא נמי ניחא ליה, ולענין יאוש נמי, כיון דלכי ידע מייאש - מעיקרא נמי הוי יאוש.

אתם גם אתם - כן תרימו גם אתם, מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה, שהשליח שתרם תרומתו תרומה, וכיון דשליחות מהכא נפקא לן - על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן.

אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח.

לבוסתנא - פרדס.

לא אכל - דגזל נינהו, שהבעלים לא ידעו.

אם נמצאו יפות כו' - אלמא: גלי דעתיה דניחא ליה, הכא נמי, גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו.

לא אמרו כלך אצל יפות - דהוי גלוי דעת, אלא לענין תרומה.

עודהו הטל עליהן - המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל.

ושמח - בטל שירד עליהן.

הרי זה בכי יותן - והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם.

נגבו - עד שלא מצאן.

אף על פי ששמח - עכשיו בטל שירד עליהן.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כב עמוד א

מה שנתן נתן - אתיא כר' דאמר בפרק הגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיד.) סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים.

שטף נהר קוריו עציו ואבניו - ה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם ועל זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפילו אין בהן סימן ולפי שיעכבן עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירום לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבום עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהן סימן וה"פ אם נתיאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפילו אומרים שאין מתיאשים אין בכך כלום דודאי הן מתיאשים בלבן הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתיאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סימן לא דכשמצאן באיסורא אתא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינן מתיאשין כשידעו ופריך אי הכי אימא סיפא ואם היו הבעלים מרדפין כו' מאי אריא מרדפין אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק דאע"פ שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם היה בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתיאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתיאשו ויצילו על ידי הדחק וא"ת מנלן הא סתמא חייב להחזיר דלמא נתיאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי"ל דא"כ לא ליתני אם נתיאשו אלא לתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפים חייב ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דהוא הדין סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל אבל רש"י דגרס מפני שנתיאשו הבעלים משמע לישנא דפשיט ליה דנתיאשו א"כ מרישא גופיה מצי לאוכוחי דמיירי באין יכול להציל ולא היה צריך להביא סיפא ותו מנלן דהא סתמא לא דאפילו סתמא נמי מצי מיירי.

הכי גרסינן - ה"נ מסתברא דאי לא שוייה שליח ולא גרסינן ותסברא.

אם יש יפות מהן תרומתו תרומה - דמסתמא גם מתחילה היה דעתו כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוה ניחא ליה דאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל (דף כא:) גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מתיאש אין בכך כלום וי"ל דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה.

ואם לאו אין תרומתו תרומה - וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צט: ושם ד"ה פיחת) אמרינן דסתמיה דבעל הבית הוי אחד מחמשים ואם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה דמצי א"ל בהכי אמדתיך ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם הוי כולה שיעור תרומה ויש שתורם כך ויש שתורם כך לכך מצי א"ל כיון שלא פירשת לי בהכי אמדתיך אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו.

מר זוטרא לא אכל - וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כב,ב גמרא  אינן בכי יותן טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאני התם דכתיב כי יתן עד שיתן אי הכי רישא נמי התם כדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד בעינן כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת ת"ש דא"ר יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב (דברים כב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא אף איסורא בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה תיובתא דרבא תיובתא והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו אמר ליה כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מיאש מנייהו יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי אמר ליה באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן מוחזק ועומד מאי כרכתא מאי אמר ליה אסירן:  כריכות ברה"ר הרי אלו שלו:  אמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר רבה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה סימן העשוי לידרס רבה אמר לא הוי סימן ורבא אמר הוי סימן תנן כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז ה"ד אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברה"ר הרי אלו שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן תיובתא דרבא אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקא אמרת ברה"י מאי מכריז מכריז מקום ורבה אמר מקום לא הוי סימן דאיתמר מקום רבה אמר לא הוי סימן ורבא אמר הוי סימן ת"ש כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה רבה מתרץ לטעמיה בסימן ורבא מתרץ לטעמיה במקום רבה מתרץ לטעמיה בסימן כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו משום

רש"י מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב

אינן בכי יותן - ולא אמרינן: כיון דהשתא ניחא - מהני האי דעתא למעיקרא, ותיהוי הכשר, וקשיא לרבא!

כתיב כי יתן - ולא כתיב כי יותן.

לדעת - שידע בנתינה, והוכשר בעיניו, ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו.

ממנו - קרא יתירא הוא לאשמועינן שאינו אבוד אלא הימנו.

ואיסורא דומיא דהיתירא - כיון דמחד קרא ילפינן מצויה אצל כל אדם שיחזור, ושאינה מצויה יזכה בה - איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא.

מה היתירא - שאינה מצויה, לא חילק בין שיש בה סימן לשאין בה סימן.

אף איסורא - דמצויה אצל כל אדם, לא חילק בין אין סימן דכי ידע מיאש, ליש סימן דלכי ידע לא מיאש, וכי היכי דיש סימן אסירא - כי אין סימן נמי אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה.

יע"ל קג"ם - סימני הלכות הן: יאוש שלא מדעת דהכא, עד זומם למפרע הוא נפסל בסנהדרין (כז, א), לחי העומד מאיליו בעירובין (טו, א), קדושין שלא נמסרו לביאה בקדושין (נא, א), גלוי דעתא בגיטא בגיטין (לד, א), מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות בסנהדרין (כז, א).

הני תמרי דזיקא - שהרוח משיר.

היכי אכלינן להו - הא לא מיאש, והא דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא קשיא לי, דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו חוץ מן התאנה מפני שנמאסת על נפילתה, ונראה בעיני: דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב אפילו בדבר שאין בו סימן, כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן.

מעיקרא - מקודם נפילתו.

יאושי מיאש - דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן.

יתמי - קטנים, שאין הפקירן הפקר.

באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן - אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין, ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב.

מוחזק ועומד מאי - קרקע עצמה של יתומין מאי?

כרכתא מאי - דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב, שאין שקצים ורמשים נכנסין שם.

העשוי לידרס - שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם, והחפץ נמוך ונוח לידרס.

לא הוי סימן - שאין בעליו סומך לתת בו סימן, מימר אמר: נשחת הסימן בדריסת הרגלים.

ברשות היחיד - כגון בשדה זרועה, שאין רוב בני אדם דורכין בה, ויש מיעוט שהולכין בה.

הכי גרסינן: אי דלית בהו סימן ברשות היחיד מאי מכריז - כלומר: כי מכריז זה מצא אבידה מאי מכריז, שיוכל ליתן האובד סימן בה?

מכריז מקום - ואינו מכריז שם האבידה אלא שם המקום: מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד, וזה בא ואומר: אבדתי שם חפץ פלוני.

והאלומות - עומרים גדולים.

רבה היכי מתרץ לה - רבה דאמר טעמא דרשות הרבים משום דנדרס, מאי שנא אלומות?

ורבא - דמוקים לכריכות כשאין בו סימן, מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות?

רבה מתרץ לטעמיה - דטעמא דרשות הרבים דכריכות משום סימן, ובדבר שיש בה סימן.

במקום - טעמא דכריכות ברשות הרבים משום מקום, ובדבר שאין בו סימן.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב

איסורא דומיא דהתירא - מה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ לא איצטריך קרא בידע ומתיאש דהא אפילו במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש אלא לא אצטריך אלא כי לא ידע ואע"ג דלכי ידע לא מתיאש אפי' אם יש בו סימן כיון שהיא אבודה מכל אדם ה"נ איסורא דהיינו מצוייה אצל כל אדם דאסור כה"ג דלא ידעינן דמיאש בין יש בו סימן בין שאין בו סימן ואין להתיר אלא דמיאש קודם דאתא לידיה דשריא רחמנא.

מאחר דאיתותב רבא כו' - בשלמא לרבא אע"ג דאותם שתחת האילן או בסמוך לאילן אסירי דחזותו מוכיח עליו אבל תמרי שהרוח מוליכן ברחוק דלא שייך חזותו מוכיח עליו אע"פ שבעלים סבורין שיפלו תחת האילן מ"מ אם היו יודעין שהרוח מוליכן מרחוק היו מתיאשין אלא לאביי הא הוי יאוש שלא מדעת שהבעלים סבורים שיפלו תחת האילן ולא יקחום עוברי דרכים משום דחזותו מוכיח עליו ומשני דאפילו אותן שתחת האילן שרו אפילו לאביי באתרא דשכיחי שקצים ורמשים דמיאש וצ"ל דעבידי דנתרי כמו תאנים דאל"כ היו אסורים לאביי דהוי יאוש שלא מדעת דאינו סובר שיפלו כיון דלא עבידי דנתרי כמו זתים וחרובים דאסור כיון דלא עבידי דנתרי.

דלאו בני מחילה נינהו מאי - בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מיאשי השתא נמי מיקרי יאוש.

תיובתא דרבא - רבא ידע שפיר הך ברייתא כדמשמע קצת לעיל (דף כא:) דקאמר בזוטו של ים כ"ע לא פליגי דשרי כדבעינן למימר לקמן אלא דלא דייק איסורא דומיא דהתירא.

כרכתא מאי - אם יש גדר סביב האילן מי שרו אותם שהרוח מוליך אותן חוץ לגדר דרך עליו הלא הבעלים סבורין שכולן יפלו תחת האילן ושם ישתמרו משקצים ורמשים.

אי דליכא סימן מאי מכריז - פירוש למה צריך להכריז המוצא מאחר שהאבוד אין בו סימן ליתן ומשני דזה מכריז שאותו שאבד יתן סימן מקום וכן לקמן (דף כח.)דקאמר כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד היינו נמי שהמוצא מכריז והאובד יתן סימן אך קשה דבפרק אלו עוברין (דף מט: ושם ד"ה ויש) אמרינן ע"ה אין מכריזין על אבידתו והיאך אנו יודעין זה אם הוא של ע"ה ויש לומר דמיירי במוצא במקום דשכיח ע"ה ורש"י שפירש דהמוצא מכריז מקום שיאמר מצאתי חפץ במקום פלוני והוא יאמר חפץ פלוני ויקחנה ק"ק דהא תנן בפירקין (דף כח:) אמר אבידה ולא אמר סימנין לא אמר כלום אלמא במה שמכוין החפץ אינו סימן וי"ל דהתם נמי לאו משום שהוא חשוד לשקר שהפסיד חפץ אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד אבל הכא מהדרינן דאין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד ולפרש"י הוה מכריז מקום דהכא פירושו ממש דומיא דמכריז מנין דשלהי פרק קמא (דף כ:).

ורבה אמר מקום לא הוי סימן - ולפי דסבירא ליה לרבה מקום לא הוי סימן הוצרך לומר דסי' העשוי לידרס לא הוי סימן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כג,א גמרא  דמדרסא ברשות היחיד נוטל ומכריז דלא מדרסא והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז כיון דגביהן לא מדרסא ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר הרי אלו שלו דמינשתפא ברה"י חייב להכריז דלא מינשתפא והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירי לא מינשתפא ת"ש ככרות של נחתום הרי אלו שלו הא של בעל הבית חייב להכריז של בעל הבית מאי טעמא כיון דאית בהו סימן דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן תיובתא דרבה אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והא איכא <נכרים נכרים> {גוים גוים} חיישי לכשפים והאיכא בהמה וכלבים באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים לימא כתנאי ר"י אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין מאי לאו בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן ורבה אמר לך דכ"ע סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי ת"ק סבר לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן איכא דאמרי סברוה דכ"ע סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן ורבה אמר לך דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי תנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מיאש ליה מינה ואמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברה"ר ולא שנא ברשות היחיד בין דרך נפילה ובין דרך הנחה חייב להכריז:

רש"י מסכת בבא מציעא דף כג עמוד א

דמדרסא - וסימן העשוי לידרס הוא.

דמינשתפא - מתגלגל ברגלי אדם ובהמה, ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה.

דיקירי - כבידות.

הא של בעל הבית חייב להכריז - ואף על גב דבהדיא תני לה במתניתין, איידי דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים דאותיב מינה לרבא, נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקיא דרישא.

אין מעבירין על האוכלין - המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם, הלכך לא נדרסו, שמי שמצאן ראשון הגביהן.

אין מעבירין על האוכלין - לאו לשון דריסה הוא, אלא כמו אין מעבירין על המצות (יומא לג, א).

חיישי לכשפים - סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם, כדי להכשיל הדורסים עליהן, ונהי נמי דאין מגביהין אותם, מיהו לא דרסי עליהן, משום כשפים.

לימא כתנאי - פלוגתא דרבה ורבא.

הבא מאיליו - הראוי לבא מאיליו, כגון חרס פעמים שנופל בעיגול.

הוי סימן - דאמרינן: לשם סימן נתנו שם, ולא נפל מאליו, ודבר שיש בו סימן הוא, ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי: הרי אלו שלו, משום דקסברי מעבירין על האוכלין, והוה ליה סימן העשוי לידרס.

ור' יהודה סבר הוי סימן - ואף על פי שזה עשוי לידרס - נמי הוי סימן.

ומעבירין על האוכלין - ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, דסימן העשוי לידרס הוי סימן, ועיגול היינו טעמא - דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא, ור' יהודה סבר הוי סימן.

ורבה אמר לך כו' - והכא היינו טעמא דר' יהודה משום שאין מעבירין על האוכלין, ותנא קמא הכי נמי אית ליה אין מעבירין, ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז, וטעמייהו בעיגול - משום דסימן הבא מאיליו הוא, ור' יהודה סבר הוי סימן.

איכא דאמרי סברוה כו' - וכי אתמר לימא כתנאי - אאין מעבירין על האוכלין אתמר.

הלכתא כריכות ברשות הרבים כו' - כדמוקי לה בשאין בו סימן.

ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו - דליכא למימר מקום הוי סימן, דהא לא ידע היכא נפיל מיניה.

אי דרך הינוח נוטל ומכריז - מקום, ולא יניחם שם, שמא ימצאם נכרי ויטלם, ושמא שכחום הבעלים.

אבל בדבר שיש בו סימן כו' - רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד א

אין מעבירין על האוכלין - פי' אינו רשאי לעבור מעליהן כדפירש רש"י אלא צריך להגביהן אבל אין לפרש דאין מעבירין היינו אין דורסין עליהם כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל ר"ג לרבי אלעאי טול גלוסקא משום דאין מעבירין הרי משמע שצריך להגביהם ועוד דקאמר התם אבל בדורות אחרונים שפרוצות בכשפים מעבירין ואי אין מעבירין היינו אין דורסין א"כ האי דקאמר נמי שפרוצות בכשפים היינו דורסים והכא משמע דבאתרא דחיישי לכשפים אין דורסין אלא ודאי צריך לומר כדפרישית.

והא איכא נכרים דלא איכפת להו - פירוש שידרסו הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויגביה וא"ת ולפרוך והלא נכרים שקלי ליה וי"ל דדריסה שכיח אי לאו משום כשפים לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח שיראים שבעל הככר רואה שסבורים שלדעת הניחו שם אבל קשה דהיכי פריך שניחוש שידרסוהו נכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה דהא בציבורי מעות מכריז אע"פ שאם יראו אותם הנכרים קודם ודאי שקלי להו ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב נכרים פליגי רבנן ומחייבי להכריז ואע"ג דאיכא למיחש דלמא שקלי להו ומסתמא נתייאש ועוד דהוה ליה למימר דמנכרים נפול וניזיל בתר רובא אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב היכא דליכא חזקה מודה כדמוכח בפרק לא יחפור (ב"ב דף כג: ושם ד"ה חוץ) גבי ניפול הנמצא אבל כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא.

והא איכא בהמה וכלבים - וא"ת לרבא נמי יקשה והא איכא בהמה וכלבים דאכלי להו כדאמר לעיל דאיכא שקצים ורמשים דאכלי וי"ל דהכא מיירי בככרות גדולות שאי אפשר שיאכלום.

סימן הבא מאיליו הוי סימן - פרש"י דלשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו וקשה דאין דרך לתת מעות בככר לסימן אלא י"ל דאימור ידע שנפלו לו שם ומ"ד לא הוי סימן כיון דרגילות לבא מאיליו מסתמא לא ידע כיון שאין ניכר בחוץ אבל סימני בהמה שהן מאיליהן הוי סימן כיון שניכר וכן דבר שאין ניכר בחוץ אם אין רגילות לבא מאיליו הוי סימן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כג,ב גמרא  ומחרוזות של דגים:  אמאי להוי קשר סימן בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין בעו מיניה מרב ששת [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן אמר להו רב ששת תניתוה מצא כלי כסף וכלי נחושת גסטרון של אבר וכל כלי מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן:  וחתיכות של בשר וכו':  אמאי להוי משקלא סימן במשקלא דשוין ותהוי חתיכה גופה סימן או דדפקא או דאטמא מי לא תניא מצא חתיכות דגים ודג נשוך חייב להכריז חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו הכא במאי עסקינן בדאיכא סימנא בפסקא כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך שמע מינה אמר מר חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז א"ר זירא אמר רב מתניתין ברשום מכלל דברייתא בפתוח אי בפתוח אבידה מדעת היא אמר רב הושעיא במציף אביי אמר אפילו תימא אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות כי הא דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן מקום הוי סימן או לא הוי סימן אמר ליה תניתוה מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו ואי ס"ד דמקום הוי סימן לכרוז מקום אמר רב זביד הכא במאי עסקינן ברקתא דנהרא אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך איכא דאמרי אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום אתרמי נמי לחברך האי מקום ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל זיל שקול לנפשך חזייה דהוה קא מחסם א"ל זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה לימא קא סבר רב מקום לא הוי סימן א"ר אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדחי ביה חלפי:  ר"ש בן אלעזר אומר וכו':  מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין היכי דמי אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת ובפוריא

רש"י מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

במנינא דשוין - כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד.

וגסטרון של אבר - שברי חתיכות של אבר.

שיכוין משקלותיו - שיאמר משקלו, ויכוין האמת.

במתקלא דשוין - שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה.

חתיכה גופה סימן - יאמר מאבר פלוני היה.

או דדפקא - צואר, שמעתי, ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי דדפקא - פלנק"ן +ירך, צד בהמה+, מקום שדופק כשהוא יגע.

חתיכות דג חייב להכריז - קא סלקא דעתך כשאין בהן סימן, והחתיכה גופה סימן, או מאצל הראש או מן הזנב.

ודג נשוך - זהו סימן שלו.

הכא במאי עסקינן - דקתני חתיכות דג חייב להכריז.

בדאיכא סימנא בפסקא - שלא נחתכה כדרך החותכין.

כי הא דרבה - כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי.

מחתך לה אתלת קרנתא - עושה החתיכה בת שלש קרנות, כזה /במקור יש במקום זה שרטוט של משולש/.

דומיא דדג נשוך - דיש בו סימן.

מתניתין - דחייב להכריז.

ברשום - חביותיהם של חרס היו, וגפין אותם במגופת חרס, ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין, ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כחמש עשרה יחד, נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה, והוא קרוי רושם, ונושאן החנווני לביתו, ומתניתין בחבית רשומה - והיינו סימן, שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד.

ופרכינן מכלל דברייתא - דקתני הרי אלו שלו - בפתוחה קתני, בתמיה - פשיטא, דהא אבידה מדעת היא, שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה.

במציף - שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט, סימן - ליכא, ואבידה מדעת - נמי ליכא.

קודם שנפתחו האוצרות - שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות, ויחיד בעלמא הוא דעביד - הוי רושם סימן.

ברקתא דנהרא - והיין בא לעיר בספינה, והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר, ונושאין אחת אחת, ופעמים ששוכח.

איכא דאמרי כו' - נפקא מינה דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסוים - לא הוי סימן.

כופרא - זפת, דבר שאין בו סימן הוה.

מחסם - לשון, לא תחסום (דברים כה) - מגמגם בדבר ולבו נוקפו.

דקדחו ביה חלפי - אורטי"א בלעז +סרפד+, גדלו עליה, שמע מינה מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים.

שלא שבעתן - עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה, ולשון אנפוריא נוטריקון: אין פה ראיה.

נפקא מינה כו' - וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא.

במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו - יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.

בפוריא - שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

מחרוזות של דגים הרי אלו שלו - וה"ה מחרוזות של בשר כדאמר בתוספתא (פ"ב)וא"ת והא אמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צה: ושם ד"ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן.

מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן - משמע דמדה עדיפא וא"ת והא אמרי' (לקמן דף כח.) ינתן לאומר משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף.

חביות של יין ושל גרוגרות הרי אלו שלו - אע"ג דתנן (לקמן דף כד:) מצא פירות בכלי חייב להכריז משום סימן של הכלי הכא רגילות הוא דכל החביות שוין וא"ת מדת היין להוי סימן וי"ל שהחבית מלאה וכל החביות שוין אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו.

אתלתא קרנתא - וא"ת דרב אמר בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לט: ושם) חבי"ת אסור בחותם אחד ושמואל נמי לא פליג עליה אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה ומפרש ר"ת דהתם מיירי בישראל חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא מרתת כמו נכרי.

ברשום - שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה.

אביי אמר - אפילו רשום לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות שבעל הבית אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד ופרש"י אינו נראה.

במסכת - וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה.

בפוריא - אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה.

באושפיזא - אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם בערב קללה תחשב לו וא"ת והא אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים והכא בין בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כד,א גמרא  ובאושפיזא מאי נפקא מינה אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי תניא מודה ר"ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה כי ההוא דתנן התם עלה אחד בבד אחד וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן איבעיא להו כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב <כנענים> {גוים} אבל ברוב ישראל לא או דלמא אפי' ברוב ישראל נמי אמר אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצא לומר פליגי ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב <כנענים> {גוים} פליגי או לא פליגי ואם תמצא לומר פליגי אפי' ברוב <כנענים> {גוים} הלכה כמותו או אין הלכה כמותו אם תמצא לומר הלכה כמותו דוקא ברוב <כנענים> {גוים} או אפילו ברוב ישראל ת"ש המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא ר"ש בן אלעזר שמעת מינה אפילו ברוב ישראל נמי הב"ע במפוזרין אי במפוזרין מאי אריא מקום שהרבים מצויין שם אפילו אין הרבים מצויין שם אלא לעולם בצרורין והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של <כנענים> {גוים} בתי מדרשות מאי איכא למימר בתי מדרשות דידן דיתבי בהו <כנענים> {גוים} השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו <כנענים> {גוים} ת"ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב <כנענים> {גוים} אינו חייב להכריז מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רשב"א שמעת מינה כי קאמר רשב"א ברוב <כנענים> {גוים} אבל ברוב ישראל לא הא מני רבנן היא תפשוט מינה דמודו ליה רבנן לרשב"א ברוב <כנענים> {גוים} אלא לעולם רשב"א היא ואפי' ברוב ישראל נמי והכא במאי עסקי' בטמון אי בטמון מאי עבידתיה גביה והתנן מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז כדאמר רב פפא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה הכא נמי באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה

רש"י מסכת בבא מציעא דף כד עמוד א

באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו - מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו.

אגניב ליה כסא דכספא - כלי של אושפיזו היה.

בדי מחטין וצינוריות - לקמיה מפרש: בדי מחטין - שתולין בו מחטין.

וצינוריות - מזלגות קטנים שטוות בו זהב.

אחת אחת - בד אחת ומחרוז אחד.

חייב להכריז - דמנין הוי סימן.

שוכי - ענפים של אילן.

עלה אחד בבד אחד - במסכת סוכה (מד, ב), גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין, ואיכא דאמרי אפילו עלה אחד בבד אחד - כשירה.

ברדלס - צבוע, ויש אומרים פוטיא"ש +נמיה, גחן+, ודרך להרוג אווזים ותרנגולים.

וכל מקום שהרבים כו' - ואפילו דבר שיש בו סימן.

פליגי רבנן עליה - בתרוייהו.

המוצא מעות - קא סלקא דעתך צבורי מעות דקתני מתניתין חייב להכריז, והכא הואיל ורבים מצויין שם - הרי אלו שלו, שנתייאשו הבעלים.

דאזיל בתר רובא - כלומר: שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם.

ברוב ישראל - דסתם בתי כנסיות ישראל בהן.

במפוזרים - ורבנן היא דמודו במפוזרין, דתנן: מעות מפוזרין הרי אלו שלו.

כנסיות - אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד.

דיתבי בהו נכרים - שהן חוץ לעיר, ומושיבין בה נכרים לשמור.

מצא בה אבידה - משנה היא בסדר טהרות, בעיר שישראל ונכרים דרים בה, במסכת מכשירין.

ותפשוט מיהא - מקצת משאלותיך, דמודו רבנן ברוב נכרים ופליגי ברוב ישראל.

בטמון - דכיון דטמנו לאו אבידה היא, הלכך ברוב ישראל יכריז.

שאינה עשויה לפנות - רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים, ולא לפנותה מיד.

ונמלך עליה לפנותה מיד, ועל כרחו, או יטלנו או יהא הפקר, להכי נקט שאינה עשויה לפנות, דאי עשויה לפנות - אבידה מדעת היא, שהיה לו לחוש שמא יפנה.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כד עמוד א

ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין כו' - מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק (לעיל דף יט.) אי טביעות עינא אית לי בגויה וגט לא שבעתו העין דלא משהה איניש גיטא בידיה וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן זה בפירוש וי"ל דמדנקט במתני' כריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות הרי אלו שלו ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות העין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין בכל ענין חייב להכריז אפילו לא שבעתן העין אי מצא במקום דשכיחי רבנן.

אבל שנים חייב להכריז - דמנין הוי סימן ומתניתין דקתני מחרוזות וככרות הרי אלו שלו אי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דאז לא היה מנין סימן שאינו יודע שנפלו בבת אחת א"נ מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר והא דקאמר מחרוזות היינו מחרוזות דעלמא ולקמן (דף כה.) גבי צבורי פירות וגבי צבורי מעות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות וכריכות היינו משום דלא הוה ליה למתני אלא מעות צבורות ופירות צבורות כדקתני מעות מפוזרות ופירות מפוזרות.

כי קאמר ר"ש ברוב כנענים - וא"ת א"כ מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים ת"ל דיש לתלות דמכנענים נפל דהוו רובא וי"ל דאיצטריך דאפילו יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתיאש ואומר דכנענים שקלי ליה ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הכנענים נפל דהן רובא.

אפילו ברוב ישראל נמי - הוי שלו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה.

אם תמצי לומר פליגי פליגי ברוב כנענים או לא - להך גירסא מספקא אי פליגי אפילו ברוב ישראל ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי את"ל אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב כנענים או לא ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה ברוב ישראל וחייב להכריז ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וכן נראה דהא תנן אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי וכן כולהו דאית בהו סימן ומשמע דאפילו ברה"ר דרבים מצוים שם חייב להכריז דלא מדכר רה"י אלא גבי כריכות ודוחק הוא להעמיד בסמטא וכן לקמן אמר לעולם רבנן כו' ומי קתני הרי אלו שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז אלא ודאי הא לא מספקא ליה אם פליגי ברוב ישראל ופשיטא ליה דפליגי מכח מתני' כדפרישית.

מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא - פירוש גבי מציאה ולא שייך הא לפלוגתא דחיישינן למיעוט.

ותפשוט מינה דמודו רבנן לר"ש כו' - וא"ת אי בעי למפשט דמודו רבנן נימא ר"ש היא וי"ל דמ"מ תפשוט דלא מצינו למימר דלר"ש אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו ולרבנן אפילו ברוב כנענים חייב להכריז דאי כר"ש אתיא אם כן ברוב ישראל חייב [להכריז] לר"ש ואי כרבנן אתיא א"כ ברוב כנענים הרי אלו שלו.

בטמון - ולא בעי לאוקמה שאין רבים מצויין שם מדמפליג בין רוב העיר כנענים לרוב העיר ישראל משמע שמצא במקום שרוב בני העיר מצויים שם דאי מצא במקום שאין רבים מצויין לא הוה ליה למנקט רוב העיר אלא אם רוב כנענים או ישראל שכיחי במקום שמצא וא"ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה אותה המפנה יקחנה ויכריז וי"ל דשמא המפנה יהיה כנעני או שמא לא ימצאנה המפנה וישליכנה לחוץ עם הזבל וא"ת ואמאי יכריז יקחנה לעצמו דכשלא ימצאנה בעליה יתייאש ויאמר שאדם שאינו הגון לקחה ואע"ג דאיכא רובא ישראל דהיינו טעמא דר"ש דשרי ברוב ישראל וי"ל דהוי יאוש שלא מדעת דבשעה שלוקחה עדיין לא ידע האובד שנלקחה וברוב כנענים הוי שלו דתלינן דכנענים הטמינוה דהוו רובא.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כד,ב גמרא  ואיבעית אימא לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל ת"ש דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה <כנענים> {גוים} מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה כמאן כר"ש בן אלעזר שמע מינה כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב <כנענים> {גוים} אבל ברוב ישראל לא לעולם אימא לך ר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל נמי קאמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה:  ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מיאש והא רובא <כנענים> {גוים} נינהו ש"מ אין הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב <כנענים> {גוים} שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרו ליה כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי אמר ליה לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו:  ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר משום שחיטה כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו שמעת מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל אמר רבא רוב <כנענים> {גוים} ורוב טבחי ישראל רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן ואמרי לה בי מדרשא ואמרו ליה זיל שקול לנפשך רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי אתא לקמיה דר' יוחנן ואמרי לה בבי מדרשא ואמרו ליה זיל שקול לנפשך:

דף כד,ב משנה  ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות צבורי מעות

רש"י מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב

ואיבעית אימא לעולם רבנן - ובשאינה טמון, ולא תפשוט מינה, דמודו ליה ברוב נכרים.

מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני - דכיון דרובא נכרים, דלמא דנכרים הוא, ושלו נמי לא הויא, דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא.

מותרת משום מציאה - דאינו חייב להכריז.

ואסורה בהנאה - ולקמיה פריך: אם כן מה היתר יש במציאתה?

בא ישראל ונתן סימן - יצאת מספק יין נכרים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא נכרים נתייאשו הבעלים.

ושדו בנהר בירן - ומושלכין בנהר בירן.

דמתקיל - יש בו מכשולים, אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים, ולא מיאש, סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים, ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו, וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום.

סכרו ליה - שקורין נשנ"ש בלעז +סתימת נהר כדי להעמיד בו סכר+, כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט).

אימא מישראל נפיל - לפיכך חייב להכריז, ולא אמרינן יניח, כדאמרינן לעיל ברוב נכרים לרבנן.

לא מיאש - שהכורה ימצאם.

דבי דיסא - שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא, ורבים מצויין שם.

בתר תריסר ירחי שתא - מצאם.

דגלדאי - רצענים.

דיו - עוף שקורין אוזלטו"ר, והוא לשון דיה.

ושדיה בצנייתא דבי בר מריון - השליכתו בין דקלים של בר מריון.

אסור - שמא נתחלף בנבילה.

ורואהו - משנטלו עד שהשליכו.

כשמצאו באשפה - שדרך נבילה להשליכה באשפה.

פרגיות - גוזלות.

אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי - מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין.

אזלוי - ציידים העושים מכמורות.

משנה.

מצא פירות בכלי - וסתם כלי יש בו סימן.

כמות שהוא - ריקן.

כיס - יש בו סימן לבעלים.

צבורי פירות - בגמרא מפרש סימנייהו, או מנין או מקום.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב

סבר כוותיה בחדא - ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא"כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים.

לבתר תריסר ירחי שתא כו' - פי' הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז.

לפנים משורת הדין - מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים.

אתא לקמיה דרב גרסי' - כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע"ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (דף כג: ד"ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ"מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל.

הרי שאבדו כו' - ה"ה נגנבו ואע"ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ"ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא.

שמצאן באשפה - בפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית.

אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' - אע"ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם).

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כה,א משנה  שלשה מטבעות זה על גב זה כריכות ברה"י וככרות של בעה"ב וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן כדי יין וכדי שמן הרי אלו חייב להכריז:

דף כה,א גמרא  טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דתנו רבנן מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל סימן ונטל את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ולא קשיא הא דמהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא מהדרי אפיה לגבי פירי ואיבעית אימא הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית לה אוגנין לצנא הא דלית לה אוגנין לצנא:  צבורי פירות וצבורי מעות:  שמעת מינה מנין הוי סימן תני צבור פירות שמעת מינה מקום הוי סימן תני צבורי פירות:  שלשה מטבעות זה על גב זה:  אמר רבי יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין תניא נמי הכי מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו עשויין כמגדלים חייב להכריז ואלו הן עשויין כמגדלים שלשה מטבעין זה על גב זה הא גופא קשיא אמרת מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא משלחפי שלחופי חייב להכריז אימא סיפא עשויין כמגדלין חייב להכריז הא משלחפי שלחופי הרי אלו שלו תנא כל שאין עשויין כמגדלין מפוזרות קרי להו א"ר חנינא לא שנו אלא של שלשה מלכים אבל של מלך אחד אינו חייב להכריז היכי דמי אי דעשויין כמגדלין אפילו של מלך אחד נמי ואי דאין עשויין כמגדלין אפילו של שלשה מלכים נמי לא אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים <אבל של מלך אחד אינו חייב להכריז> והיכי דמי דעשויין כמגדלים רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא דאמרינן אנוחי אנחינהו אבל של מלך אחד דכולהו כי הדדי נינהו אע"ג דמנחי אהדדי הרי אלו שלו אימר אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפול ורבי יוחנן אמר אפילו של מלך אחד נמי מכריז מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפי' תרין נמי אמר רבינא טבעא מכריז בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו כחצובה מהו כסולם מהו פשוט מהא חדא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהן ונוטלם בבת אחת חייב להכריז בעי רב אשי

רש"י מסכת בבא מציעא דף כה עמוד א

שלשה מטבעות זו על גב זו - בגמרא מפרש סימנייהו.

גמרא.

טעמא דמצא כו' - התם הוא דאמר שהפירות לבעל הכלי.

הא כלי ולפניו פירות - הרי אלו הפירות של מוצאן, ואף על פי שהכלי לבעל הסימן - את הכלי יחזיר ואת הפירות יעכב לו, ולא אמרינן מהאי מנא נפל.

מקצתן בכלי כו' - הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא, וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי, וכן מעות לבעל הכיס.

הכי גרסינן: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - כגון מעות לפני כיס.

חייב להכריז - על הכל, וינתנו המעות לבעל הכיס.

בא בעל סימן ונטל את שלו - את הכיס, ואמר אין המעות שלי - זכה הלה במעות.

הא - דקתני הרי אלו שלו.

בכובא וכיתנא - גיגית מוטלת ופשתן לפניה, דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל, דאי מינה נפל - הוה משתייר בה, והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא, והא דקתני חייב - בצנא ופירי, דעבידי דשרקי ונפלי מיניה כולהו.

הא דקתני חייב בדאשתייר - ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפל.

והא דלא אשתייר - כיון דסתם צנא יש לו אוגנין כפולים לתוכו, אי מתוכו נפל - הוה משתייר ביה, דאוגנין מעכבי ליה.

הכי גרסינן - הא והא דלא אשתייר ביה מידי.

הא דאית ליה אוגנין - לאו מיניה נפל, דאי מיניה נפל - הוה משתייר ביה מידי.

שמע מינה מנין הוי סימן - דאי לאו הכי - מאי סימן איכא?

תני צבור פירות - דאין כאן מנין, מאי סימניה - מקום, דכיון דצבורין הינוח הוה, ויהיב סימנא: במקום פלוני הנחתים.

תני צבורי פירות - סימני מנין דהוי מדחי ליה: לא הא תפשוט, ולא הא תפשוט.

והוא שעשוין כמגדלין - לקמיה מפרש ששלשתן רחבין זה מזה, ומניח מלמטה את הרחב, ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן, כמגדל זה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה, וכי מנחי הכי - לאו דרך נפילה הוה, אלא דרך הינוח, והיה דעתו לחזור ולטלן ושכח, הלכך נוטל ומכריז, וזה בא ונותן סימן, ואומר: מגדלין היו עשויין.

שלוש מטבעות - שאין דומות זו לזו ברחבן.

משלחפי שלחופי - מקצת זו על חבירתה, ומקצת על גבי קרקע.

חייב להכריז - אלמא: כי האי גוונא לאו דרך נפילה הוא.

של שלשה מלכים - קא סלקא דעתך שלא היו צורותיהם שוות, שכל מלך כותב שמו וצורתו על מטבע שלו.

אי דעשויין כמגדלין - שאין שוין ברחבן, ומונחים, כמו שפרישית.

אפילו של מלך אחד - שצורת שלשתן שוות.

של מלך אחד כעין שלשה מלכים - כלומר: אפילו הן של מלך אחד שצורת שלשתן שוה, והן כעין שלשה מלכים שחלוקין ברחבן, ודומין לשלוש מטבעות.

הכי גרסינן - והיכי דמי כגון שעשויין כמגדלין להכריז.

דכולהו כי הדדי נינהו - שוין ברחבן.

אף על גב דכי הדדי מנחי - זה על זה, ולאו משלחפי.

אימור [אתרמויי] אתרמי - דהכי נפל, ואין זה הינוח, וסימן אין לו בהם, ואפילו מקום, דלא ידע היכן נפל.

אפילו של מלך אחד מכריז - הואיל ומטבעות הוו זו על גב זו - יש כאן סימן, דלא אתרמי דנפול הכי.

ופרכינן מאי מכריז מנין - כך וכך מטבעות מצאתי, וזה בא ונתן סימן: זו על גב זו מצאתם.

טבעא מכריז - מטבעות מצאתי, הלכך תרי לאו סימנא הוא, דמיעוט מטבעות שתים.

כשיר - מוטלין בעגול כאצעדה.

כשורה - זו אצל זו.

כחצובה - כשלושה רגלי קנקן, כל אחד כנגד אויר של שני, כזה /במקור יש במקום זה שרטוט/.

כסולם - רוב אמצעי על התחתון, ורוב העליון על האמצעי, כמו מעלות שקורין אשקולינו"ש +השלבים, החווקים שבסולם+.

פשוט מהא - דרב נחמן חדא.

כל שאילו מכניס כו' - וכי הוו כסולם - ניטלים בבת אחת.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כה עמוד א

הא בכובא וכיתנא - פי' רש"י דמתני' בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי"א דכיתנא אקרי פירי כדאמרינן (בבראשית רבה /תנחומא/) ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתני' בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהם בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ור"ח פי' דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר כו' בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרס בסמוך הא והא דאשתיירי ביה.

שמעת מינה מנין הוי סימן - אע"ג דפשיטא ליה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן בעי לאוכוחי הכא ממתני' ולעיל (דף כד.) נמי דקתני אבל מצא שנים חייב לא קאמר ש"מ מנין הוי סימן (דלא אלימא ליה ברייתא למפשט מינה) אי נמי דמצי למדחי דמנין וחרוזא הוי סימן.

והוא שעשויין כמגדלין - אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפי' עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאתרמי הכי א"כ לקמן מאי פריך (אר' יוחנן) מאי אריא תלתא אפי' בתרי סגי וי"ל דשפיר משני טבעא מכריז.

הא גופא קשיא - אמתני' לא פריך דמצינן למימר דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כה,ב גמרא  כאבני בית קוליס מהו ת"ש דתניא מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן אבני בית קוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן תנו רבנן המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא לא אמר כלום ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר דלמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל:

דף כה,ב משנה  מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז:

דף כה,ב גמרא  מאי טעמא דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב במקושרין בכנפיהן דכולי עלמא הכי מקטרי להו ולהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרין איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:  מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז:  ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה לפנות כאן באשפה שאינה עשויה לפנות אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא אלא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה לפנות שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים:

דף כה,ב משנה  מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:

דף כה,ב גמרא  תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא

רש"י מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב

כאבני בית קוליס - מרקוליס, והיא שם עבודה זרה, ולקמיה מפרש היכי עבדי.

אחת מכאן ואחת מכאן - והשלישית חציה על זה וחציה על זה.

נירונית היא - נירון קיסר כתוב עליה.

משנה.

מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין - גפה - סתימת כותל של עץ או של קנים.

גדר - של אבנים.

לא יגע בהן - טעמא מפרש בגמרא.

מכוסה לא יגע בו - דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם - דמשתמר הוא.

גמרא.

במדדין - ממקום למקום.

מעלמא אתו - ואין זה הינוח, וכיון דאין בהן סימן - נימא הרי אלו שלו.

ואיכא למימר איניש אצנעינהו - הואיל ומקושרין.

ספק הינוח - בדבר שאין בו סימן, וכל שכן ודאי הינוח.

לכתחילה לא יטול - דאי שקלת לה ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו, ויפסיד, הלכך לא יטול, והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום.

ואם נטל לא יחזיר - דהא ליכא דיהיב סימנא.

שכן דרך אשפה ליפנות - ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד, הלכך אבידה היא, ומוזהר עליה.

כובי וכסי - טמונים מדעת הואי, ולא יגע בהן.

סכיני והמניק - שהן כלים קטנים - אבדה הן, שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית, ולקמן פריך: מאי שכן דרך אשפה לפנות?

אבידה מדעת היא - דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה.

היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות - שהבעלים נמלכים לפנות.

לפנות לה כלים קטנים - מן הבית שלא מדעת.

משנה.

מצא בגל - גל אבנים מחומה שנפלה.

הרי אלו שלו - בגמרא מפרש.

מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה, מחצי עוביו של כותל ולחוץ - שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, דאף על גב דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול, והאי הינוח הוא - הא מוקמינן למתניתין בגמרא דשתיך טפי, דאיכא יאוש בעלים.

ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו, ובעליו נואשו.

גמרא.

תנא - גבי גל וכותל ישן.

שיכול לומר לו - לבעל הגל או לבעל הכותל.

של אמוריים - שהורישו אבותינו היו.

ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו, הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב

כאבני בית קוליס - מכאן אר"ת דאין שם ע"ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה (חולין דף צד.) ומר דפרזלא דהגוזל בתרא (ב"ק קיג:).

אחר הגפה - מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכן לעיל (דף כד.) אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז א"כ ביש בה סימן מיירי ומוקי לה בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה אבל אם לא נמלך לא יגע בה ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין אבל דבר אחר לא דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע"ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן.

ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול - כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו.

ואם נטל לא יחזיר - יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא ושאיל בבי רב אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר להו אהדריה א"ל לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ומיאש מיניה ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (שם דף פז:) לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א"ש דמחייב בנטילתה ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (דף לא.) מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

דף כו,א גמרא  דשתיך טפי:  בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית:  אמר רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה ואלא מתני' דקתני מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ולחזי אי קתא לגאו אי קתא לבר אי שנציה לגאו אי שנציה לבר מתני' באודרא ונסכא תנא אם היה כותל ממולא מהן חולקין פשיטא לא צריכא דמשפע בחד גיסא מהו דתימא אשתפוכי אישתפוך קמ"ל:  אם היה משכירו לאחרים אפילו <מצא> בתוך הבית הרי אלו שלו:  ואמאי ליזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין בשעת הרגל הכל מעשר ואמר ר' שמעיה בר זעירא מאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו הכא נמי קמא קמא אזל והני דבתרא הוא אמר ריש לקיש משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל שמע מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה <עובדי כוכבים> {גוים} רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לשלשה ישראל מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי ולא הדרו לי והשתא ליהדרו אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי והאי דלא אהדרוה לי בדעתייהו למיגזלה ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר רב נחמן ראה סלע

רש"י מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך טפי - העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו.

סכינא - הנמצא באחד מחורי הכותל.

בתר קתא - אזיל, אי קתיה לגיו - בני הבית נתנוהו שם, אי קתא לבר - בני רשות הרבים נתנוהו שם, שהן דרך אחיזתן, וכן כיסא בתר שנציה - אשטדל"א בלעז +רצועות שבהן קשורים כיס, שנצים+.

באודרא - מוכין.

נסכא - פלט"א של כסף +גוש, חתיכה יצוקה+.

ממולא - מן החפץ, שמחזיק כל רוחב הכותל.

לא צריכא דמשפע - הכותל לחד גיסא.

מהו דתימא - בחצי הגובה היה תחילה, ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך, קמשמע לן.

לפני סוחרי בהמה - בירושלים.

לעולם - בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל.

מעשר - שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר, לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו, ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר, ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים, כדגמר שם שם מעשר משלמים, במסכת מנחות (פב, א).

ובהר הבית חולין - ואפילו בשעת הרגל, ואף על פי שרוב מעות שבעיר מעשר, שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם - לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל, אלא אמרינן: מלפני הרגל נפלו כאן, וחולין הן.

ובירושלים - בשאר שווקים שבה.

בשאר ימות השנה חולין - דרוב מעות שבעיר חולין.

ובשעת הרגל מעשר - שרוב מעות העיר מעשר.

ואמר רב שמעיה בר זעירא מאי טעם - בירושלים בשעת הרגל מעשר, ולא אמרינן מלפני הרגל נפלו, כדאמרן בהר הבית.

ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום - ואם נפלו שם לפני הרגל - כבר מצאום מכבדי השוק, אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום, שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע, ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו.

אלמא - בדבר שעשוי להתכבד אמרינן קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו.

הכא נמי - סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו, ונוטל את שלו ויוצא, ונימא: האחרונים שכחוהו, שאילו הראשונים שכחוהו - כבר מצאו האחרונים.

לשלשה ישראל - בבת אחת, וכל שכן אם היו נכרים, ומי שנפל ממנו מיאש, שלא ידע ממאן נבעי.

פונדק - מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים.

ואפילו ברוב ישראל - דעביד דמייאש, ולא סמיך דליהדרו נהליה, דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן.

שלשה נכרים - איידי דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי נכרים, והוא הדין חד ובלבד שיהא אחרון.

אפילו תימא לשלשה ישראל - ולא תפשוט דהלכה כרבן שמעון בן אלעזר, דכי פליגי רבנן עליה - היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין, דלא ידע להו לכולהו, דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה, ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול, אבל הכא, דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו - איאושי מיאוש, מימר אמר כו'.

אמרי קמייהו - אמרתי לפניהם.

והשתא ליהדרו - בתמיה.

תוספות מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך - וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו.

בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו - וא"ת והא אמרינן ספק הינוח לא יטול ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז ועוד דמשמע דמתני' מיירי אפילו ביש בו סימן דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתני' בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה באודרא ונסכא וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים.

בתוך הבית הרי אלו שלו - מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה.

וניזל בתר בתרא - דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש.

לעולם מעשר - ואין לתלות דמן המוכרין נפלו וכבר מעות חולין הן שנתחללו על הבהמה דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר.

בהר הבית לעולם חולין - וא"ת והא אמרינן פרק הרואה (ברכות דף סב:) לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורים לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הם ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו בפרהסיא דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא וכענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בידו אפילו הם של חולין מותר ליכנס [ועיין תוס' פסחים ז.].

עשויין להתכבד בכל יום - וא"ת והלא אין מתכבדות אלא בשביל שרצים שלא יטמאו הטהרות ולא בשביל המעות ובנדה (דף נו: ושם ד"ה ש"מ) מוכח דמבוי דאינה בחזקת בדוקה משרצים אע"פ שכבדוהו אינו מועיל כיון שלא בדקו משרצים בשעת כיבוד וי"ל כיון שבודקין משרצים שלא יהא אפילו עצם בכעדשה אי אפשר שלא ימצא מעות אם היו שם.

הכא נמי קמא קמא אזיל ליה - וא"ת ולוקי מתני' כגון שנמצא בגומא שלא נמצא ע"י כיבוד כדמוכח פ"ק דפסחים (דף ז. ושם) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין דאע"ג שכיבד התיבה אזלינן בתר רוב מעות שנשתמשו שם ולא בתר בתרא כשנמצאו בגומא ויש לומר שיש גומא שנבדקת על ידי כיבוד כדאמר פרק דם נדה (נדה נו: ושם ד"ה בגומא) ויש גומא שהיא עמוקה או סדק שהוא עמוק שאינו נבדק ע"י כיבוד כי ההיא דפסחים ומתני' דקתני מצא בתוך הבית לא משמע שמצא בסדק עמוק או בגומא עמוקה כל כך שלא יוכל לו למצוא בשעת כיבוד.

לשלשה עובדי כוכבים - בפחות משלשה לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בבית דאי לאו הכי הוי דבעל הבית שהוא בתרא.

אפילו תימא לשלשה ישראל - מלתיה דבר קפרא מפרש דאמר לשלשה בני אדם מיירי אפי' בשלשה ישראל ואפילו רבנן דאמרי ברוב ישראל חייב להכריז הכא הוי שלו כדמפ' דמתיאש וא"ת ולמה לי שלשה בתרי ובעל הבית סגי דכל אחד יאמר חבירו לקחה כדאמר בסמוך גבי ראה סלע שנפלה משלשה וי"ל דלא סגי בפחות משלשה דאימר דמאחד מן השוכרים אבד והם אינם חושדים את בעל הבית ולכך אין האובד מתיאש דסבור ודאי חבירו לקחה ויחזירנו לו (ועי"ל דבעי לאוקמי אפילו אין בעל הבית עמהם).

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *