תלמוד
בבלי מסכת בבא
מציעא דף עח עמוד
א - עמוד ב
משנה.
השוכר את החמור
להוליכו בהר והוליכו
בבקעה, בבקעה והוליכו
בהר, אפילו זו עשר
מילין וזו עשר
מילין, ומתה - חייב.
השוכר את החמור
להוליכה בהר והוליכה
בבקעה, אם החליקה
- פטור, ואם הוחמה
- חייב. להוליכה
בבקעה והוליכה
בהר, אם החליקה
- חייב, ואם הוחמה
- פטור, אם מחמת המעלה
- חייב. השוכר את
החמור והבריקה,
או שנעשית אנגריא
- אומר לו: הרי שלך
לפניך. מתה או נשברה
- חייבה להעמיד
[לו] חמור.
גמרא.
מאי שנא רישא דלא
קא מפליג, ומאי
שנא סיפא דקא מפליג?
- אמרי דבי רבי ינאי:
רישא - שמתה מחמת
אויר, דאמרינן
אוירא דהר קטלה
ואמרינן אוירא
דבקעה קטלה. רבי
יוסי בר חנינא
אמר: כגון שמתה
מחמת אובצנא. רבה
אמר: כגון שהכישה
נחש. רבי חייא בר
אבא אמר רבי יוחנן:
הא מני - רבי מאיר
היא, דאמר: כל המעביר
על דעת של בעל הבית
נקרא גזלן. הי רבי
מאיר? אילימא רבי
מאיר דצבע, דתנן:
הנותן צמר לצבע
לצבוע לו אדום
וצבעו שחור, שחור
וצבעו אדום - רבי
מאיר אומר: נותן
לו דמי צמרו, רבי
יהודה אומר: אם
השבח יתר על היציאה
- נותן לו את היציאה,
ואם היציאה יתירה
על השבח - נותן לו
את השבח. ממאי? דלמא
שאני התם דקניא
בשינוי מעשה. אלא
הא רבי מאיר דמגבת
פורים; דתניא: מגבת
פורים - לפורים,
מגבת העיר - לאותה
העיר, ואין מדקדקין
בדבר. אבל לוקחין
את העגלים ושוחטין
ואוכלים אותן,
והמותר יפול לכיס
של צדקה. רבי אליעזר
אומר: מגבת פורים
לפורים, ואין העני
רשאי ליקח מהן
רצועה לסנדלו,
אלא אם כן התנה
במעמד אנשי העיר,
דברי רבי יעקב
שאמר משום רבי
מאיר. ורבן שמעון
בן גמליאל מיקל.
- דלמא התם נמי, דאדעתא
דפורים הוא דיהיב
ליה, אדעתא דמידי
אחרינא - לא יהיב
ליה. אלא הא רבי
מאיר דתניא, רבי
שמעון בן אלעזר
אומר משום רבי
מאיר: הנותן דינר
לעני ליקח לו חלוק,
לא יקח בו טלית,
טלית - לא יקח בו
חלוק, מפני שמעביר
על דעתו של בעל
הבית. - ודלמא שאני
התם, דאתו למחשדיה,
דאמרי אינשי: אמר
פלניא זבנינא ליה
לבושא לפלוני עניא,
ולא זבן ליה, אי
נמי זבנינא ליה
גלימא ולא זבן
ליה. - אם כן ליתני
מפני החשד, מאי
מפני שמעביר על
דעתו של בעל הבית
- שמע מינה משום
דשני הוא וכל המעביר
על דעת של בעל הבית
נקרא גזלן.
רש"י
מסכת בבא מציעא
דף עח עמוד א - עמוד
ב
משנה.
בבקעה
והוליכה בהר - בראש
ההר, ואף על פי שהדרך
חלק וישר - חייב,
בגמרא מפרש מאי
שנא רישא הכא דלא
מפליג בין הוחלקה
להוחמה, ובסיפא
מפליג: להוליכה
בהר והוליכה בבקעה.
ואם
החליקה פטור - שבהר
היא ראויה להחליק
יותר, שראש ההר
חד ומשופע לצדדין.
ואם
הוחמה חייב - שהבקעה
מעלה הבל, לפי שההרים
סביבה, ואין אויר
שולט בה.
אם מחמת
המעלה הוחמה - בעלותה
מרגל ההר לראשו.
חייב
- שהמעלה גרמה לה,
והוא שינה להוליכה
בהר.
והבריקה
- בגמרא מפרש.
או שנעשית
אנגריא - שנטלוה
לעבודת המלך.
אומר
לו - משכיר לשוכר.
הרי
שלך לפניך - טלנה
כמו שהיא סמויה
ותלך, שאף מזלך
גרם כמו מזלי, וטרח
ואשר אותה בדרכים,
וגבי אנגריא נמי,
המתן עד שתשוב,
שאף מזלך גרם ונפסיד
שנינו.
מתה
או נשברה - שמפסיד
כל שכרו.
חייב
- המשכיר למכור
העור והנבילה לכלבים,
ולהוסיף מעות ולהעמיד
לו חמור, או ישכור
לו אחר בדמי נבילה,
שהרי חמור זה שיעבד
לו, או יחזור לו
שכרו.
גמרא.
דקא
מפליג - בין הוחלקה
להוחמה.
שמתה
מחמת אויר - לא הוחלקה
ולא הוחמה ומתה
מעצמה, הואיל ושינה
בה - יכול לומר לו
לא מתה זו אלא מחמת
אויר, לא היתה לימודה
ליגדל באויר הר
וקשה לה, או לא היתה
לימודה באויר בקעה
וקשה לה.
אובצנא
- עייפות ויגיעה
ממשאה, הוליכה
בהר - יכול לומר
לו עייפות המעלה
שעלתה לראש ההר
הועיל לה מתחילה,
על כן עייפה לה
לאחר זמן כשהלכה
בדרך החלקה, ויגעה
תחת משאה ומתה,
ואם שינה להוליכה
בבקעה, ואף על פי
שלא ראינו אותה
מזעת ולא היום
חם מאד לומר הוחמה
- יש לומר: אם הלכה
בהר היה האויר
שולט שם ונותן
בה כח ולא תיגע
תחת משאה, בבקעה
לא שליט בה אויר,
והיא היתה חסירת
כח, ויגעה לה.
נקרא
גזלן - וקמה ליה
ברשותיה להתחייב
בכל אונסיה וסיפא
רבנן.
נותן
לו דמי צמרו - בדמים
שצמר לבן נמכר
בשוק, דקנייה בגזלו
לשלם כשעת הגזילה.
היציאה
- דמי עצים וסממנין,
ולא שכר שלם.
בשינוי
- ששינהו מכמות
שהיה, ואיכא למאן
דאמר שינוי קונה,
בהגוזל קמא (בבא
קמא ק, ב), אבל גבי
החמור - לא נשתנה
החמור.
מגבת
פורים לפורים
- מעות שגובין הגבאין
מבני העיר לחלק
לעניים לסעודת
פורים.
לפורים
- כולה יתנוה לעניים
דפורים.
ואין
מדקדקין - לומר:
דיים בפחות, והמותר
יפול לכיס של צדקה.
אבל
לוקחין את העגלים
- לרוב בכל המעות.
והמותר
- שלא יספיקו לאכול
בפורים ימכור ויפול
לכיס של צדקה.
אדעתא
דמידי אחרינא לא
יהיב ליה - וכיון
דלאו אדעתא דהכי
יהיב - נמצא מעות
בחזקת בעלים, חוץ
מן היוצאין בסעודת
פורים.
דאתו
למיחשדיה - לבעל
הבית בנודר ואינו
מקיים, ששמעו עליו
שאמר ליקח טלית
לפלוני עני ולא
קנה לו.
