תלמוד
בבלי מסכת בבא
מציעא דף עו עמוד
ב - עז עמוד א
דתניא:
השוכר את האומנין
והטעו את בעל הבית,
או בעל הבית הטעה
אותן - אין להם זה
על זה אלא תרעומת.
במה דברים אמורים
- שלא הלכו, אבל הלכו
חמרים ולא מצאו
תבואה, פועלין
ומצאו שדה כשהיא
לחה - נותן להן שכרן
משלם, אבל אינו
דומה הבא טעון
לבא ריקן, עושה
מלאכה ליושב ובטל.
במה דברים אמורים
- שלא התחילו במלאכה,
אבל התחילו במלאכה
- שמין להן מה שעשו.
כיצד? קבלו קמה
לקצור בשני סלעים,
קצרו חציה. והניחו
חציה, בגד לארוג
בשני סלעים, ארגו
חציו והניחו חציו
- שמין להן את מה
שעשו. היה יפה ששה
דינרים - נותן להן
סלע, או יגמרו מלאכתן
ויטלו שני סלעים.
ואם סלע - נותן להם
סלע.
................
תני
תנא קמיה דרב: נותן
להם שכרן משלם.
אמר ליה: חביבי
אמר: אילו אנא הואי
- לא הוה יהיבנא
להן אלא כפועל
בטל, ואת אמרת נותן
להם שכרן משלם!
והא עלה קתני: אינו
דומה הבא טעון
להבא ריקן, עושה
מלאכה ליושב ובטל!
- לא סיימוה קמיה.
איכא דאמרי: סיימוה
קמיה, והכי קאמר:
חביבי אמר: אי הואי
אנא לא הוה יהיבנא
ליה כלל, ואת אמרת
כפועל בטל! אלא
קשיא הך! - לא קשיא:
הא - דסיירא לארעיה
מדאורתא, הא - דלא
סיירא לארעיה מאורתא.
כי הא דאמר רבא:
האי מאן דאגר אגירי
לרפקא, ואתא מטרא
ומלייה מיא. אי
סיירא לארעיה מאורתא
- פסידא דפועלים,
לא סיירא לארעיה
מאורתא - פסידא
דבעל הבית, ויהיב
להו כפועל בטל.
ואמר רבא: האי מאן
דאוגיר אגורי לדוולא,
ואתא מטרא - פסידא
דפועלים. אתא נהרא
- פסידא דבעל הבית,
ויהיב להו כפועל
בטל. ואמר רבא: האי
מאן דאוגיר אגורי
לדוולא, ופסק נהרא
בפלגא דיומא. אי
לא עביד דפסיק
- פסידא דפועלים.
עביד דפסיק, אי
בני מתא - פסידא
דפועלים, לאו בני
מתא - פסידא דבעל
הבית. ואמר רבא:
האי מאן דאגר אגורי
לעבידתא ושלים
עבידתא בפלגא דיומא,
אי אית ליה עבידתא
דניחא מינה - יהיב
להו, אי נמי, דכותה
- מפקד להו, דקשה
מינה - לא מפקד להו,
ונותן להם שכרן
משלם. אמאי? וליתיב
להו כפועל בטל!
- כי קאמר רבא באכלושי
דמחוזא, דאי לא
עבדי חלשי.
רש"י
מסכת בבא מציעא
דף עו עמוד ב - עז
עמוד ב
דתניא
- דגבי פועלים ובעל
הבית נמי קרי להו
הטעו.
אין
להן זה על זה אלא
תרעומת - דאמר להן:
תשכירו עצמכם לאחרים,
ואינהו נמי אמרו
ליה כי הדרי בהו:
צא ושכור אחרים,
ומיהו, תרעומת
איכא, שיהו צריכים
לחזר זה אחר פועלים
וזה אחר שוכרים,
ותביעת ממון ליכא,
דהא דברים בעלמא
נינהו.
במה
דברים אמורים
- דאין להם עליו
ממון אם חוזר הוא.
בשלא
הלכו - למקום המלאכה,
ובבקר אמר להן
חוזרני בי.
אבל
אם הלכו - אצל המלאכה,
כגון אם חמרים
הן ששכרן להביא
לו תבואה ממקום
אחר, והלכו ולא
מצאו, או אם פועלים
הם ששכרם לעדור
שדהו, והלכו ומצאו
שדה שהיא לחה במים,
ואינה ראויה לעידור.
נותן
להם שכרם - של כל
היום, משלם, כפי
הראוי להם, וכדמפרש
ואזיל.
אבל
אינו דומה הבא
טעון להבא ריקם
- ואומדים את החמרים
כמה אדם רוצה לפחות
משכרו של אותה
הדרך לבא ריקם
מלבא טעון.
עושה
מלאכה ליושב ובטל
- ואומדין את הפועלין
כמה אדם רוצה ליטול
שכרו פחות, ולישב
בטל מלעדור כל
היום וליטול כך
וכך.
במה
דברים אמורים:
שלא התחילו במלאכה
- ארישא קאי, ועד
השתא פריש מידי
דשכירות, והשתא
פריש מילי דקבלנות.
במה
דברים אמורים
- דהיכא דחזרו בהן
או הוא חזר - אין
להם אלא תרעומת
בזמן שלא התחילו
במלאכה.
אבל
התחילו במלאכה
- יש דין אחר ביניהם,
מהו הדין - שמין
להם מה שעשו לפי
התנאי, ויקבלו
כפי חשבון שעשו.
ארגו
חציה - ומגיע לשכרן
סלע לפי תנאם.
היה
יפה ששה דינרים
- שאם היה בא לשכור
שכיר לחציה אינו
מוצא בפחות מששה
דינרים, ונמצא
נפסד בעל הבית
במה שעתיד להעשות
- אפילו הכי אין
הולכין אחר העתיד
להעשות, אלא שמין
להן את מה שעשו
לפי חשבון תנאו,
ונותן להם סלע,
דלית ליה להאי
תנא הא דתנן במתניתין
כל החוזר בו ידו
על התחתונה.
ואם
סלע - ואם אין יפה
אלא סלע, דנמצאין
פועלין לעשות חציה
השני בסלע.
נותן
להן - במה שעשו סלע,
ולקמן /בבא מציעא/
(עז, א) פריך: פשיטא.
........................................
תני
תנא - בההיא דלעיל
הלכו חמרים ולא
מצאו כו'.
חביבי
אמר - דודי ר' חייא.
אי אנא
הואי - אי אני השוכר
לא הוה יהבינא
כו'.
והא
עלה קתני - נמי, דכפועל
בטל הוא דשקלו.
לא סיימוה
קמיה - לא סיימו
סוף הברייתא לפניו.
לא הוה
יהבינא כלל - דמזלייהו
גרם ואינהו נמי
הוה להו לאסוקי
אדעתייהו שלא ימצאו
שדה לחה.
הא דסיירא
לארעא מאורתא
- והוליך הפועלים
לשם, וראוה, ולא
הבינו שהיא לחה,
או שירדו גשמים
בלילה - לית להו
כלל, דהא חזו אינהו
גופייהו ועל מנת
כן נשתכרו לו, והרי
לא יכולין, ולא
היה להן לילך בבקר.
לא סיירוה
מאורתא - עליו היה
לתת לב לדבר ולהודיעם:
אם תמצאו שדה לחה
- לא אתן לכם כלום,
ויהיב להו כפועל
בטל.
פסידא
דפועלים - גשמים
שירדו - הפסד פועלים
הוא, דלא יהיב להו
מידי, דאמר להו:
מזלייכו גרם.
לא סיירא
מאורתא פסידא דבעל
הבית - דאמרי ליה:
מי יימר דלדעתא
דההוא ארעא אגרתן?
לדוולא
- להשקות שדות.
ואתא
מטרא - והשקה אותה,
ואינה צריכה לדוולא.
אתא
נהרא - גדל הנהר
ועלה, ונכנס בחריצין
העשויין בשדה ומהן
היא שותה, ואינה
צריכה לדוולא.
פסידא
דבעל הבית - דפועלים
אינם יודעין במנהג
שדהו שיהא נהר
עולה להשקותו,
אך הוא היה יודע.
ופסיק
נהרא - שממנו משקין.
אכלושי דמחוזא - במחוזא שהוא עירו של רבא היו בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד, וכשיושבין בטלים קשה להן.
